כשהתחלנו לעבוד על ההצגה לא ידענו איזה
מחזה אנחנו הולכים להעלות, דרך העבודה בקבוצה שלנו היא בעבודה יומיומית של חזרות,
מגיעים, עושים חימום של הגוף ואז מחפשים דרכים שונות ומאתגרות איך הטקסט עליו
נעבוד מתחבר אלינו באופן אישי וגם איך זה מתקשר לחיים שלנו פה.
כשהתחלנו לעבוד
באמת לא ידענו על מה אלא קיבלנו מהבמאית כל מיני נתונים לחיפוש של המהות של
הנושאים שבהם המחזה של ברכט עוסק.
לדוגמא אחת השאלות המרכזיות שחיפשנו הוא מתי אני
מצאתי את עצמי בחיים אומר "כן" למשהו כשבעצם בתוך תוכי רציתי לצעוק
"לא, אני לא מסכים" אבל בגלל שהיה לחץ חברתי מסביב אמרתי בכל זאת כן
ועשיתי משהו שהוא נגד תחושת הבטן האמיתית שלי.
וככה ניסינו בכל מיני דרכים לחפש
איך זה ושאלות אחרות קשורות לחיים שלנו, אפילו איך אני שחקן שעובד בקבוצת תיאטרון
מצליח בכל זאת להתמודד עם החשקים האישיים שלי אל מול הצורך של הקבוצה או ההצגה.
עבדנו על ההצגה הרבה מאוד זמן, ניסינו
לחפש מה זה "לצאת למסע" בשבילי, כמו שהילד יוצא למסע בהרים. חיפשנו איך אפשר להגיד "לא" לכל מיני תכתיבים. לדוגמא: המחזה מכתיב איזה שהיא דרך מסוימת וחיפשנו דרכים איך להגיד "לא" למחזה – באיזה דרכים?
אז יש כל מיני דברים שהיום אפשר לראות בהצגה עצמה: לא כולם משחקים דמות אחת בלבד לאורך כל ההצגה אלא אנחנו מערערים על זה ומתחלפים ומחליפים דמויות: לדוגמא פעם שחקנית היא האמא ופעם שחקן הוא האמא...מכיוון שהמחזה המקורי של ברכט היה בעצם אופרה שהולחנה על-ידי המלחין קורט וייל חיפשנו איך אפשר להשאיר את הרוח הזאת אבל עדיין בשפה חדשנית וייחודית של היום וכך הזמנו את המלחין רונן שפירא שכתב לחנים חדשים ואנחנו שרים ומדברים כל הזמן על קצב, אבל לפעמים אנחנו בוחרים לומר "לא" למוסיקה ההרמונית, היפה ובכוונה יוצרים זיוף...
גיא סלמן, שחקן בהצגה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה